1 א ויהי אחרי מות שאול ודוד שב מהכות את העמלק וישב דוד בצקלג ימים שנים

2 ב ויהי ביום השלישי והנה איש בא מן המחנה מעם שאול ובגדיו קרעים ואדמה על ראשו ויהי בבאו אל דוד ויפל ארצה וישתחו

3 ג ויאמר לו דוד אי מזה תבוא ויאמר אליו ממחנה ישראל נמלטתי

4 ד ויאמר אליו דוד מה היה הדבר הגד נא לי ויאמר אשר נס העם מן המלחמה וגם הרבה נפל מן העם וימתו וגם שאול ויהונתן בנו מתו

5 ה ויאמר דוד אל הנער המגיד לו  איך ידעת כי מת שאול ויהונתן בנו

6 ו ויאמר הנער המגיד לו נקרא נקריתי בהר הגלבע והנה שאול נשען על חניתו והנה הרכב ובעלי הפרשים הדבקהו

7 ז ויפן אחריו ויראני ויקרא אלי ואמר הנני

8 ח ויאמר לי מי אתה ויאמר (ואמר) אליו עמלקי אנכי

9 ט ויאמר אלי עמד נא עלי ומתתני--כי אחזני השבץ  כי כל עוד נפשי בי

10 י ואעמד עליו ואמתתהו--כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו ואקח הנזר אשר על ראשו ואצעדה אשר על זרעו ואביאם אל אדני הנה

11 יא ויחזק דוד בבגדו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו

12 יב ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב  על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם יהוה ועל בית ישראל--כי נפלו בחרב  {פ}

13 יג ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי

14 יד ויאמר אליו דוד  איך לא יראת לשלח ידך לשחת את משיח יהוה

15 טו ויקרא דוד לאחד מהנערים ויאמר גש פגע בו ויכהו וימת

16 טז ויאמר אליו דוד דמיך (דמך) על ראשך  כי פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח יהוה  {פ}

17 יז ויקנן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו

18 יח ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר

19 יט הצבי ישראל על במותיך חלל  איך נפלו גבורים

20 כ אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצת אשקלון  פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלזנה בנות הערלים

21 כא הרי בגלבע אל טל ואל מטר עליכם--ושדי תרומת  כי שם נגעל מגן גבורים--מגן שאול בלי משיח בשמן

22 כב מדם חללים מחלב גבורים--קשת יהונתן לא נשוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם

23 כג שאול ויהונתן הנאהבים והנעימם בחייהם ובמותם לא נפרדו מנשרים קלו מאריות גברו

24 כד בנות ישראל--אל שאול בכינה המלבשכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן

25 כה איך נפלו גברים בתוך המלחמה--יהונתן על במותיך חלל

26 כו צר לי עליך אחי יהונתן--נעמת לי מאד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים

27 כז איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה  {פ}

1 Depois da morte de Saul, tendo Davi voltado da derrota dos amalequitas e estando há dois dias em Ziclague,

2 ao terceiro dia veio um homem do arraial de Saul, com as vestes rasgadas e a cabeça coberta de terra; e, chegando ele a Davi, prostrou-se em terra e lhe fez reverência.

3 Perguntou-lhe Davi: Donde vens? Ele lhe respondeu: Escapei do arraial de Israel.

4 Davi ainda lhe indagou: Como foi lá isso? Dize-mo. Ao que ele lhe respondeu: O povo fugiu da batalha, e muitos do povo caíram, e morreram; também Saul e Jônatas, seu filho, foram mortos.

5 Perguntou Davi ao mancebo que lhe trazia as novas: Como sabes que Saul e Jônatas, seu filho, são mortos?

6 Então disse o mancebo que lhe dava a notícia: Achava-me por acaso no monte Gilboa, e eis que Saul se encostava sobre a sua lança; os carros e os cavaleiros apertavam com ele.

7 Nisso, olhando ele para trás, viu-me e me chamou; e eu disse: Eis-me aqui.

8 Ao que ele me perguntou: Quem és tu? E eu lhe respondi: Sou amalequita.

9 Então ele me disse: Chega-te a mim, e mata-me, porque uma vertigem se apoderou de mim, e toda a minha vida está ainda em mim.

10 Cheguei-me, pois, a ele, e o matei, porque bem sabia eu que ele não viveria depois de ter caído; e tomei a coroa que ele tinha na cabeça, e o bracelete que trazia no braço, e os trouxe aqui a meu senhor.

11 Então pegou Davi nas suas vestes e as rasgou; e assim fizeram também todos os homens que estavam com ele;

12 e prantearam, e choraram, e jejuaram até a tarde por Saul, e por Jônatas, seu filho, e pelo povo do Senhor, e pela casa de Israel, porque tinham caída à espada.

13 Perguntou então Davi ao mancebo que lhe trouxera a nova: Donde és tu? Respondeu ele: Sou filho de um peregrino amalequita.

14 Davi ainda lhe perguntou: Como não temeste estender a mão para matares o ungido do Senhor?

15 Então Davi, chamando um dos mancebos, disse-lhe: chega-te, e lança-te sobre ele. E o mancebo o feriu, de sorte que morreu.

16 Pois Davi lhe dissera: O teu sangue seja sobre a tua cabeça, porque a tua própria boca testificou contra ti, dizendo: Eu matei o ungido do Senhor.

17 Lamentou Davi a Saul e a Jônatas, seu filho, com esta lamentação,

18 mandando que fosse ensinada aos filhos de Judá; eis que está escrita no livro de Jasar:

19 Tua glória, ó Israel, foi morta sobre os teus altos! Como caíram os valorosos!

20 Não o noticieis em Gate, nem o publiqueis nas ruas de Asquelom; para que não se alegrem as filhas dos filisteus, para que não exultem as filhas dos incircuncisos.

21 Vós, montes de Gilboa, nem orvalho, nem chuva caia sobre, vós, ó campos de morte; pois ali desprezivelmente foi arrojado o escudo dos valorosos, o escudo de Saul, ungido com óleo.

22 Do sangue dos feridos, da gordura dos valorosos, nunca recuou o arco de Jônatas, nem voltou vazia a espada de Saul.

23 Saul e Jônatas, tão queridos e amáveis na sua vida, também na sua morte não se separaram; eram mais ligeiros do que as águias, mais fortes do que os leões.

24 Vós, filhas de Israel, chorai por Saul, que vos vestia deliciosamente de escarlata, que vos punha sobre os vestidos adornos de ouro.

25 Como caíram os valorosos no meio da peleja!

26 Angustiado estou por ti, meu irmão Jônatas; muito querido me eras! Maravilhoso me era o teu amor, ultrapassando o amor de mulheres.

27 Como caíram os valorosos, e pereceram as armas de guerra!