1 Alors Elie Tisbite, [l'un de ceux] qui s'étaient habitués à Galaad, dit à Achab : L'Eternel le Dieu d'Israël, en la présence duquel je me tiens, est vivant, qu'il n'y aura ces années-ci ni rosée ni pluie, sinon à ma parole.

2 Puis la parole de l'Eternel fut adressée à Elie, en disant :

3 Va-t'en d'ici, et tourne-toi vers l'Orient, et te cache au torrent de Kérith, qui est vis-à-vis du Jourdain.

4 Tu boiras du torrent, et j'ai commandé aux corbeaux de t'y nourrir.

5 Il partit donc, et fit selon la parole de l'Eternel; il s'en alla, dis-je, et demeura au torrent de Kérith, vis-à-vis du Jourdain.

6 Et les corbeaux lui apportaient du pain et de la chair le matin, et du pain et de la chair le soir, et il buvait du torrent.

7 Mais il arriva qu'au bout de quelques jours le torrent tarit; parce qu'il n'y avait point eu de pluie au pays.

8 Alors la parole de l'Eternel lui fut adressée, en disant :

9 Lève-toi, [et] t'en va à Sarepta, qui est près de Sidon, et demeure-là. Voici, j'ai commandé là à une femme veuve de t'y nourrir.

10 Il se leva donc, et s'en alla à Sarepta; et comme il fut arrivé à la porte de la ville, voilà, une femme veuve était là, qui amassait du bois; et il l'appela, et lui dit : Je te prie, apporte-moi un peu d'eau dans un vaisseau, et que je boive.

11 Elle s'en alla pour en prendre; et il la rappela, et lui dit : Je te prie, prends en ta main une bouchée de pain pour moi.

12 Mais elle répondit : L'Eternel ton Dieu est vivant, que je n'ai aucun gâteau; je n'ai que pleine ma main de farine dans une cruche, et un peu d'huile dans une fiole, et voici j'amasse deux bûches, puis je m'en irai, et je l'apprêterai pour moi et pour mon fils, et nous le mangerons; et après cela nous mourrons.

13 Et Elie lui dit : Ne crains point; va, fais comme tu dis; mais fais m'en premièrement un petit gâteau, et apporte-le-moi, et puis tu en feras pour toi et pour ton fils.

14 Car ainsi a dit l'Eternel le Dieu d'Israël : La farine qui est dans la cruche, ne défaudra point, et l'huile qui est dans la fiole ne défaudra point, jusqu'à ce que l'Eternel donne de la pluie sur la terre.

15 Elle s'en alla donc, et fit selon la parole d'Elie; et elle mangea, lui, et la famille de cette femme durant plusieurs jours.

16 La farine de la cruche ne manqua point, et l'huile de la fiole ne tarit point, selon la parole que l'Eternel avait proférée par le moyen d'Elie.

17 Après ces choses il arriva que le fils de la femme, maîtresse de la maison, devint malade; et la maladie fut si forte, qu'il expira.

18 Et elle dit à Elie : Qu'y a-t-il entre moi et toi, homme de Dieu? Es-tu venu chez moi pour rappeler en mémoire mon iniquité, et pour faire mourir mon fils?

19 Et il lui dit : Donne-moi ton fils; et il le prit du sein de cette femme, et le porta dans la chambre haute où il demeurait, et le coucha sur son lit.

20 Puis il cria à l'Eternel, et dit : Eternel mon Dieu! as-tu donc tellement affligé cette veuve avec laquelle je demeure, que tu lui aies fait mourir son fils?

21 Et il s'étendit tout de son long sur l'enfant par trois fois, et cria à l'Eternel, et dit : Eternel mon Dieu! je te prie que l'âme de cet enfant r'entre dans lui.

22 Et l'Eternel exauça la voix d'Elie, et l'âme de l'enfant r'entra dans lui, et il recouvra la vie.

23 Et Elie prit l'enfant, et le fit descendre de la chambre haute dans la maison, et le donna à sa mère, en lui disant : Regarde, ton fils vit.

24 Et la femme dit à Elie : Je connais maintenant, que tu es un homme de Dieu, et que la parole de l'Eternel, qui est dans ta bouche, est la vérité.

1 א ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב חי יהוה אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר--כי אם לפי דברי  {ס}

2 ב ויהי דבר יהוה אליו לאמר

3 ג לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן

4 ד והיה מהנחל תשתה ואת הערבים צויתי לכלכלך שם

5 ה וילך ויעש כדבר יהוה וילך וישב בנחל כרית אשר על פני הירדן

6 ו והערבים מבאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ומן הנחל ישתה

7 ז ויהי מקץ ימים וייבש הנחל  כי לא היה גשם בארץ  {ס}

8 ח ויהי דבר יהוה אליו לאמר

9 ט קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך

10 י ויקם וילך צרפתה ויבא אל פתח העיר והנה שם אשה אלמנה מקששת עצים ויקרא אליה ויאמר קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה

11 יא ותלך לקחת ויקרא אליה ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך

12 יב ותאמר חי יהוה אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והנני מקששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנהו ומתנו

13 יג ויאמר אליה אליהו אל תיראי באי עשי כדברך אך עשי לי משם עגה קטנה בראשנה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרנה

14 יד כי כה אמר יהוה אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר  עד יום תתן (תת) יהוה גשם--על פני האדמה

15 טו ותלך ותעשה כדבר אליהו ותאכל הוא והיא (היא והוא) וביתה ימים

16 טז כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר--כדבר יהוה אשר דבר ביד אליהו  {פ}

17 יז ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה

18 יח ותאמר אל אליהו מה לי ולך איש האלהים  באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני

19 יט ויאמר אליה תני לי את בנך ויקחהו מחיקה ויעלהו אל העליה אשר הוא ישב שם וישכבהו על מטתו

20 כ ויקרא אל יהוה ויאמר  יהוה אלהי--הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה

21 כא ויתמדד על הילד שלש פעמים ויקרא אל יהוה ויאמר  יהוה אלהי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו

22 כב וישמע יהוה בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי

23 כג ויקח אליהו את הילד וירדהו מן העליה הביתה ויתנהו לאמו ויאמר אליהו ראי חי בנך

24 כד ותאמר האשה אל אליהו עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר יהוה בפיך אמת  {פ}