1 Um homem chamado Lázaro estava doente. Ele era de Betânia, da aldeia de Maria e de sua irmã Marta. 2 Esta Maria, cujo irmão Lázaro estava doente, era a mesma que ungiu o Senhor com perfume e lhe enxugou os pés com os seus cabelos. 3 Por isso, as irmãs de Lázaro mandaram dizer a Jesus:

— Aquele que o Senhor ama está doente.

4 Ao receber a notícia, Jesus disse:

— Essa doença não é para morte, mas para a glória de Deus, a fim de que o Filho de Deus seja glorificado por meio dela.

5 Ora, Jesus amava Marta e a irmã dela, e também Lázaro. 6 Quando soube que Lázaro estava doente, ainda se demorou dois dias no lugar onde estava. 7 Depois, disse aos seus discípulos:

— Vamos outra vez para a Judeia.

8 Os discípulos disseram:

— Mestre, ainda há pouco os judeus queriam apedrejá-lo! E o senhor quer voltar para lá?

9 Jesus respondeu:

— Não é verdade que o dia tem doze horas? Se alguém andar de dia, não tropeça, porque vê a luz deste mundo. 10 Mas, se andar de noite, tropeça, porque nele não há luz.

11 Tendo dito isso, acrescentou:

— Nosso amigo Lázaro adormeceu, mas vou para despertá-lo.

12 Então os discípulos disseram:

— Senhor, se dorme, estará salvo.

13 Jesus falava da morte de Lázaro, mas eles pensavam que tivesse falado do repouso do sono. 14 Então Jesus lhes disse claramente:

— Lázaro morreu. 15 Por causa de vocês me alegro de que não estivesse lá, para que vocês possam crer. Mas vamos até ele.

16 Então Tomé, chamado Dídimo, disse aos outros discípulos:

— Vamos também nós para morrer com o Mestre!

17 Quando Jesus chegou, encontrou Lázaro já sepultado havia quatro dias. 18 Ora, Betânia ficava a mais ou menos três quilômetros de Jerusalém. 19 Muitos dos judeus vieram visitar Marta e Maria, a fim de consolá-las por causa do irmão. 20 Marta, quando soube que Jesus estava chegando, foi encontrar-se com ele; Maria, porém, ficou sentada em casa. 21 Então Marta disse a Jesus:

— Se o Senhor estivesse aqui, o meu irmão não teria morrido. 22 Mas também sei que, mesmo agora, tudo o que o senhor pedir a Deus, ele concederá.

23 Jesus disse a ela:

— O seu irmão há de ressurgir.

24 Ao que Marta respondeu:

— Eu sei que ele há de ressurgir na ressurreição, no último dia.

25 Então Jesus declarou:

— Eu sou a ressurreição e a vida. Quem crê em mim, ainda que morra, viverá. 26 E todo o que vive e crê em mim não morrerá eternamente. Você crê nisto?

27 Marta respondeu:

— Sim, Senhor! Eu creio que o senhor é o Cristo, o Filho de Deus que devia vir ao mundo.

28 Depois de dizer isto, Marta foi chamar Maria, a sua irmã, e lhe disse em particular:

— O Mestre chegou e está chamando você.

29 Quando Maria ouviu isso, levantou-se depressa e foi até ele, 30 pois Jesus ainda não tinha entrado na aldeia, mas permanecia onde Marta o havia encontrado. 31 Os judeus que estavam com Maria em casa e a consolavam, vendo-a levantar-se depressa e sair, seguiram-na, pensando que ela ia ao túmulo para chorar. 32 Quando Maria chegou ao lugar onde Jesus estava, ao vê-lo, lançou-se aos seus pés, dizendo:

— Se o Senhor estivesse aqui, o meu irmão não teria morrido.

33 Quando Jesus viu que ela chorava, e que os judeus que a acompanhavam também choravam, agitou-se no espírito e se comoveu. 34 E perguntou:

— Onde vocês o puseram?

Eles responderam:

— Senhor, venha ver!

35 Jesus chorou. 36 Então os judeus disseram:

— Vejam o quanto ele o amava.

37 Mas alguns disseram:

— Será que ele, que abriu os olhos ao cego, não podia fazer com que Lázaro não morresse?

38 Jesus, agitando-se novamente em si mesmo, foi até o túmulo, que era uma gruta em cuja entrada tinham colocado uma pedra. 39 Então Jesus ordenou:

— Tirem a pedra.

Marta, irmã do falecido, disse a Jesus:

— Senhor, já cheira mal, porque está morto há quatro dias.

40 Jesus respondeu:

— Eu não disse a você que, se cresse, veria a glória de Deus?

41 Então tiraram a pedra. E Jesus, levantando os olhos para o céu, disse:

— Pai, graças te dou porque me ouviste. 42 Eu sei que sempre me ouves, mas falei isso por causa da multidão presente, para que creiam que tu me enviaste.

43 E, depois de dizer isso, clamou em alta voz:

— Lázaro, venha para fora!

44 Aquele que tinha morrido saiu, tendo os pés e as mãos amarrados com ataduras e o rosto envolto num lenço. Então Jesus lhes ordenou:

— Desamarrem-no e deixem que ele vá.

45 Muitos dos judeus que tinham vindo visitar Maria, vendo o que Jesus havia feito, creram nele. 46 Outros, porém, foram até os fariseus e lhes contaram o que Jesus havia feito.

47 Então os principais sacerdotes e os fariseus convocaram o Sinédrio e disseram:

— O que estamos fazendo, uma vez que este homem opera muitos sinais? 48 Se o deixarmos assim, todos crerão nele; depois, virão os romanos e tomarão não só o nosso lugar, mas a própria nação.

49 Mas um deles, Caifás, que era sumo sacerdote naquele ano, advertiu-os, dizendo:

— Vocês não sabem nada, 50 nem entendem que é melhor para vocês que morra um só homem pelo povo e que não venha a perecer toda a nação.

51 Ora, Caifás não disse isto por conta própria, mas, sendo sumo sacerdote naquele ano, profetizou que Jesus estava para morrer pela nação. 52 E não somente pela nação, mas também para reunir em um só corpo os filhos de Deus, que andam dispersos.

53 Desde aquele dia, resolveram matar Jesus. 54 Assim sendo, Jesus já não andava publicamente entre os judeus, mas retirou-se para uma região vizinha ao deserto, para uma cidade chamada Efraim, onde permaneceu com os discípulos.

55 Estava próxima a Páscoa dos judeus, e muitos daquela região foram a Jerusalém antes da Páscoa para se purificar. 56 Lá, procuravam Jesus e, estando eles no templo, diziam uns aos outros:

— O que vocês acham? Ele não virá à festa?

57 Ora, os principais sacerdotes e os fariseus haviam ordenado que, se alguém soubesse onde ele estava, o denunciasse, para que pudessem prendê-lo.

1 ויהי איש חולה לעזר שמו מבית היני כפר מרים ומרתא אחותה׃

2 היא מרים אשר משחה את האדון בשמן המר ותנגב את רגליו בשערותיה ועתה לעזר אחיה חלה׃

3 ותשלחנה אחיותיו אליו לאמר אדני הנה זה אשר אהבת חלה הוא׃

4 וישמע ישוע ויאמר זאת המחלה איננה למות כי אם לכבוד האלהים למען יכבד בה בן האלהים׃

5 וישוע אהב את מרתא ואת אחותה ואת לעזר׃

6 ויהי כשמעו כי חלה ויתמהמה וישב יומים במקום אשר הוא שם׃

7 מאחרי כן אמר לתלמידיו לכו ונשובה לארץ יהודה׃

8 ויאמרו אליו תלמידיו רבי עתה זה בקשו היהודים לסקלך ואתה תשוב שמה׃

9 ויען ישוע הלא שתים עשרה שעות ליום איש כי ילך ביום לא יכשל כי יראה אור העולם הזה׃

10 אבל ההלך בלילה יכשל כי האור אין בו׃

11 כזאת דבר ואחרי כן אמר אליהם לעזר ידידנו ישן הוא ואנכי הלך למען אעירנו׃

12 ויאמרו תלמידיו אדני אם ישן הוא יושע׃

13 וישוע דבר על מותו והמה חשבו כי על מנוחת השנה דבר׃

14 אז גלה ישוע את אזנם ויאמר אליהם לעזר מת׃

15 ושמח אני בגללכם כי לא הייתי שם למען תאמינו ועתה נסעה ונלכה אליו׃

16 ויאמר תומא הנקרא דידומוס אל התלמידים חבריו נלכה גם אנחנו למען נמות עמו׃

17 ויבא ישוע וימצאהו זה ארבעה ימים שכב בקבר׃

18 ובית היני היה קרוב לירושלים כדרך חמש עשרה ריס׃

19 ורבים מן היהודים באו בית מרתא ומרים לנחם אתהן על אחיהן׃

20 ויהי כשמע מרתא כי ישוע בא ותצא לקרתו ומרים יושבת בבית׃

21 ותאמר מרתא אל ישוע אדני אלו היית פה כי אז לא מת אחי׃

22 וגם עתה ידעתי כי כל אשר תשאל מאת אלהים יתן לך אלהים׃

23 ויאמר אליה ישוע קום יקום אחיך׃

24 ותאמר אליו מרתא ידעתי כי יקום בתקומה ביום האחרון׃

25 ויאמר אליה ישוע אנכי התקומה והחיים המאמין בי יחיה גם כי ימות׃

26 וכל החי אשר יאמין בי לא ימות לעולם התאמיני זאת׃

27 ותאמר אליו כן אדני האמנתי כי אתה המשיח בן האלהים הבא לעולם׃

28 ויהי אחר דברה זאת ותלך ותקרא למרים אחותה בסתר לאמר הנה המורה פה וקרא לך׃

29 היא שמעה ותמהר לקום ותבא אליו׃

30 וישוע טרם יבא אל הכפר כי עודנו עמד במקום אשר פגשתו שם מרתא׃

31 והיהודים אשר באו אל ביתה לנחמה כראותם את מרים כי קמה פתאם ותצא הלכו אחריה באמרם כי הלכה לה אל הקבר לבכות שמה׃

32 ותבא מרים אל המקום אשר ישוע עמד שם ותרא אתו ותפל לרגליו ותאמר לו אדני אלו היית פה כי אז לא מת אחי׃

33 ויהי כראות ישוע אתה בכיה וגם היהודים אשר באו אתה בכים ותזעם רוחו ויהי מרעיד׃

34 ויאמר איפה שמתם אתו ויאמרו אליו אדני בא וראה׃

35 ויבך ישוע׃

36 ויאמרו היהודים הנה מה גדלה אהבתו אתו׃

37 ומקצתם אמרו הפקח עיני העור הלא יכל לעשות שגם זה לא ימות׃

38 ויוסף עוד ישוע להזעם ברוחו ויבא אל הקבר והוא מערה ואבן על מבואה׃

39 ויאמר ישוע שאו את האבן מעליה ותאמר אליו מרתא אחות המת אדני הנה כבר באש כי ארבעה ימים לו׃

40 ויאמר אליה ישוע הלא אמרתי לך כי אם תאמיני תחזי את כבוד האלהים׃

41 וישאו את האבן אשר המת הושם שם וישוע נשא את עיניו למרום ויאמר אודך אבי כי עניתני׃

42 ואני ידעתי כי בכל עת תענני אולם בעבור העם הזה אשר סביבותי דברתי למען יאמינו בי כי אתה שלחתני׃

43 ויהי ככלותו לדבר ויקרא בקול גדול לעזר קום צא׃

44 ויצא המת וידיו ורגליו כרוכת בתכריכין ופיו לוטים בסודר ויאמר אליהם ישוע התירו אתו וילך לדרכו׃

45 ורבים מן היהודים אשר באו אל מרים בראותם את אשר עשה ישוע האמינו בו׃

46 ומקצתם הלכו אל הפרושים ויגידו להם את אשר עשה ישוע׃

47 אז יקהילו הכהנים הגדולים והפרושים את הסנהדרין ויאמרו מה נעשה כי האיש הלזה עשה אתות הרבה׃

48 אם נניח לו לעשות כלם יאמינו בו ובאו הרומיים ולקחו גם את אדמתנו וגם את עמנו׃

49 ואחד מהם קיפא שמו והוא כהן גדול בשנה ההיא אמר אליהם הן לא תדעו מאומה׃

50 אף לא תתבוננו כי טוב לנו מות איש אחד בעד הגוי מאבד העם כלו׃

51 וזאת לא דבר מלבו כי אם בהיותו כהן גדול בשנה ההיא נבא כי ישוע ימות בעד העם׃

52 ולא בעד העם לבד כי אם לקבץ גם את בני אלהים המפזרים והיו לאחדים׃

53 ויועצו יחדו להמיתו מהיום ההוא והלאה׃

54 על כן לא התהלך ישוע עוד בתוך היהודים בגלוי כי אם סר משם לארץ הקרובה אל המדבר אל עיר עפרים ויגר שם עם תלמידיו׃

55 ויקרבו ימי הפסח ליהודים ועם רב עלו מן הארץ ירושלימה לפני הפסח למען יטהרו׃

56 ויבקשו את ישוע ובעמדם בבית המקדש נדברו לאמר מה תחשבו הכי לא יבוא אל החג׃

57 והכהנים הגדולים והפרושים גזרו גזרה אשר אם ידע איש את מקומו יודיענו למען יתפשהו׃